העוקבים אחר הבלוג של תומר, הסטרוביסט הישראלי, קראו בפוסט האחרון על D.V.D מעולה של הצלם פיטר הארלי. דוגמן לשעבר, מלא ביטחון עצמי וקריזמה, פיטר שולט במצולמים שלו בקלילות, גורם להם להוריד מגננות ולהיפתח בקלות לעדשה המאיימת. ה-D.V.D מומלץ (למרות שיקר) ויש שם הצצה נאה אל מאחורי הקלעים של מערכת היחסים המתפתחת בינו והנושאים שלו.
השיטה הבסיסית והחשובה מכל לשבירת הקרח ביננו לבין המצולמים היא
- מוזיקה.
או שתחזיקו ארסנל גדול של מוזיקה שיצליח לפגוע בטעמים מגוונים או שתבקשו מהמצולמים להביא איתם אייפוד עם המוזיקה שלהם, העיקר שירגישו בנוח.
דוגמא א' לנינוחות:
ענבל, מפזזת לצלילי המלך, ג'אסטין טימברלייק.
דניס, הזמר של להקת הפאוור-פופ הרוסית והמאוד מגניבה, ני-פאקט, הגיע לצילומים במצב רוח מעולה, אבל מול עדשה גם המנוסים ביותר מקבלים איזשהו חשש.
לחשש הזה יש הסבר וקוראים לו חוסר שליטה בפוטוגניות.
כשאנחנו מדברים עם אדם או צופים בו בהופעה, אנחנו רואים אותו בתזוזה והמוח שלנו מפצה כל הזמן על ליקויים שיכולים להיקלט כשמקפיאים את הזמן ע"י תמונה.
כולנו לא סימטריים בגוף ובפנים וכשתמונה מראה לנו רגע קפוא, אנחנו שמים לב פתאום שעין אחת יותר גבוהה מהשניה ושנחיר שמאל יותר פתוח מחברו הימני (אין כוונה למסר תת הכרתי).
ואז אדם מתחיל להיות יותר מידי מודע לעצמו.
אז ביקשתי מדניס שישיר לי קצת מהשירים של הלהקה שלו, תוך כדי השמעה שלהם בווליום מכובד והאמת שהופתעתי איך בהדרגתיות תלולה, תוך כדי שירה, ירדו המכשולים הפסיכולוגיים וכיף ורוגע נכנסו לחדר.
בתמונה הבאה, לדניס כבר אין בעיה עם העדשה.
עוד דוגמא מעולה ללפני/אחרי קלאסי, המוזיקה במקרה הזה - Meshuggah.
לפני הצלילים ואחרי הצלילים:
ואקנח בכמה תמונות מפלילות המבוססות על אותו הרעיון:
שתפו.
פוסט מגניב ושימושי:-) אני בדרך כלל משתמש ב: www.radioparadise.com שבדרך כלל עושה את העבודה
השבמחק